הימים קשים הם. חמים, קשים, ואף מחורבנים, אין מה להכחיש.

צרות מדרום עלינו, וגם שאר כנפות שמיים לא בדיוק עושות לנו נעים בגב עם נוצות של ברבור.

ברגע כזה, שולף אני כמה דקות של אסקפיזם, וחלוק אחלוק עם העם לבט רציני ביותר שעף על שולחני. אם תרצו לעוץ עצה - אשמח. ואם לא, לא נכעס. בכל זאת, חום צלזיוס-אוגוסט עלינו (קריאת ביניים: בדלי קרח הם מאתגרים אותנו? דלי קרח? ב-700 אחוז לחות ו-900 מעלות? נראה אתכם לובשים חרמונית ופוך, וטוחנים קילו וחצי חמין לוהט בסאונה, נראה אתכם).

רבותי, עמית גל עזב את הפועל גלבוע. גליל/גלבוע, גן-נר גלבוע, חיים אוחיון גליל/גלבוע, או ג"ג הפקות ואירועים בע"מ, כפי שאנו מכנים אותם כאן. אבל יותר מכל רבותי, עסקינן בעמית גל.

שלושים שנה היה שם הבעל בית. מנהל, מנג'ר מקצועי, מגייס תרומות, דואג לגרביים של השחקנים, דואג שאפחד לא יפחד מקטיושות, ודואג לפתוח פה ג'ורה כשצריך, וגם כשלא צריך. עמית גל, נו. האיש והאגדה.

כמאמר צוד בדיחי, האוהד מספר אחת באזור הטנדר של עצמו, "כל שנה בקיץ אני לא מבין איך אנחנו לא יורדים ליגה, וכל שנה איכשהו עמית גל מארגן קבוצה לפליאוף, לפחות". קריאת ביניים 2- לבדיחי הנכבד נולד עולל רך וקט. נברך ונצהל על כך.

אז אחרי 30 שנה, הילד פרש.

נעבור רגע לגוף ראשון, משמע רק על עצמי לספר ידעתי.

אני אוהד את גליל מאז, אי אז בסוף האייטיז. מאז וויין פרימן הרכז האגדי, דייויד בלאט השחקן, ברד ליף האליל, ובעיקר - מאז העונה בא נדב הנפלד, היונה הצעירה, הביא גביע היסטורי והיסטרי, עוד לפני שעזב לקונטיקט הקרירה.

אחר-כך כמובן גם דובדבנים, ושפר, ומאלוביק ז"ל, קצורין וגרשון, קטש, חזן ודארן דיי, ועוד ועוד. שלף, ג. סלע, עידו קיר בטון, ספר, כספי, אבישי גורדון, יוגב, שרון ששון (ושמחה!), הרי אפשר להמשיך לנצח. גם גוני יזרעאלי כמובן, היידה-גוני שלנו עבר ופרח אצלנו.

החממה, הקולג' מהגליל, מחמאות רבות שכאלה.

עכשיו, אודה ולא אבוש, כי אני אוהד בלאי. בכפר בלום האימתני, עוד הייתי מבקר פה ושם. מעט מאוד, ביחס למי שמעז לכנות את עצמו בחוצפה "אוהד". ברוב רובם המכריע של משחקי האדומים צפיתי מתוך כורסתי (האדומה, יש לציין) בימים עתיקים האזנתי להם דרך הרדיו, מזפזפ בין גלי צה"ל לרשת ב'.

המעבר לגלבוע, היה קשה. קודם כל, את אזור גן נר אני לא מחבב. הדבר לא קשור לעמק הגלבוע הנאה, או לציונות המתפרצת מכל כפר וישוב באזור, מעפולה עד בית אלפא.

עניין פשוט - זיכרונות צבאיים מחורבנים, עת גן נר היתה התחנה השפויה האחרונה לפני המעבר במחסום המחורבן פנימה, בואכה ג'נין. ככה זה בצבא שיש לו מדינה. וחוץ מזה, לא יעזור כלום. את האווירה בכפר בלום, גם בשנים שהיה פחות עמוס, קשה להחליף. גם כשהצליחו למלא את גן נר (אהמממ) זה לא היה זה. מה גם שהתקווה הראשונית, כי אוטובוסים מאצבע הגליל ידרימו מטה מדי ראשון ושלישי מעולם לא היתה ריאלית, ולא ממש עבדה.

חיים אוחיון, ולא רק הוא, איש גלילי רציני ביותר, שם על הרי הגלבוע הרבה כסף, ורצון, ועבודה. אבל לא יעזור - גם באליפות, בהצלחות, כשקיר הבטון ואבישי חזרו, זה לא היה אותו דבר.

במקביל, ככה בשקט, הוקמה לה קבוצה חדשה-מחודשת של הפועל גליל עליון. משחקת שוב באולם בכפר בלום, נותנת צ'אנס לצעירים, עושה כבוד לוותיקים, בוחרת זרים בפינצטה משובחת. משחקים שם החברה ליד הקיאקים, משחקים.

כל עוד הנדידה דרומה, מהכפר אל ההר, לקחה איתה גם את המאסטר, השולף הכי מהיר באצבע הגליל, עמית גל - דיינו. יש עליו מספיק ניחוחות חציר ורפת, וזיכרונות קטיושות כדי להחזיק אותנו בעניינים.

אבל מה נעשה עכשיו?

מה בעצם נשאר לי עם החברים מהגלבוע? סימפטיים הם כן, ברור. גם אדומים, תמיד עוזר. ברק פלג מאמן זה יופי טופי. אבל אולי הגיע העת להיכנע? גם ככה אני הרי אוהד פארש. אז אם כבר לא הגיע הזמן להגיד יפה שלום, תודה על הדגים, היה ממש נחמד, זה לא נגמר זה רק הסוף, והופ - לחזור להעביר את חיבתנו הווירטואלית ל"גליל עליון האורגינלית – בהנהלת הבן של עמית גל "? שם של שיפודיה, אבל ככה זה על אמת, נשבע. בעצם, אומרים שגם רז גל כבר לא מעורב בניהול גליל עליון. אנה נלך?

לא יודע. לבט.

היידה-גוני נזעק בין הגלים ברגעים כאלה, היידה גוני חזק, עם כמה וכמה סימני שאלה בסוף.