יחסינו לאן?
או יותר נכון: מה אומר הלב ומה עובר בראש כשבוחנים ממרחק הזמן את כל חביבי הסיפרה, אליליה ובעלי הכינוי אשר תחת חסותה. רב"ס התעניין, התשובות בפנים.
24/12/2014    
 

שאלה לכבודו של נשיא:

האם אי פעם יצא לך להתחרט על חביב סיפרה? שלא להגיד אליל סיפרה או אפילו בעל כינוי לאחר ניתוח תוצאות המעשה. בדיעבד ולאלתר וחוזר חס חלילה, האם מוטב היה לו נותר אלמוני פלמוני?

רן בורוכוב-חבובוב

שלומות רב"ס,

שאלה מעניינת מאוד. רחבת היקף. כזו שנוגעת בתקופות של פעם והיום, של עיתונות פרינט ואינטרנט, ושל היותי כתב שטח ופרשן במשרה מלאה ועד עיתונאי במשרה חלקית בלבד, רחוק מכל הווג'ראס.

בוא נתייחס לחביבי הסיפרה. נכון להיום יש 27 כאלה. אף פעם לא מיותר להזכיר שחלקם נבחרו בימי סיפרה בסלע במעריב, וחלקם מאוחר יותר בכדורסלע. בימי מעריב הייתי קרוב יותר למגרש ולשחקנים, ובימי כדורסלע רחוק יותר משניהם. כלומר, יש הבדל הן בהזדהות, הן בזיקה ובאופן כללי – ברמה הרגשית.

שמא נעבור אחד-אחד? שמא אינדיד. הזדמנות מצוינת לבחון ולהגדיר את מערכת היחסים נכון להיום עם כל אחד ואחד מהחביבים.

אלכס טיוס – החביב האחרון שנבחר. לא מתחרט, אבל גם חושב שזו לא הברקה גדולה של הנשיאות והדירקטוריון. היתה תקופה שהאיש פשוט הצדיק זאת. בחירה נכונה לזמנה, בעייתית קצת בהמשך. לבנו אינו עמו.

באק ג'ונסון – על אף שהיכה בבילי תומפסון, מחלנו. אחד הסמלים והשפמים המשובחים של סיפרה בסלע, ודאי כבעל הכינוי "הפנתר הוורוד".

בילי תומפסון – יותר ממקום של הערכה רבה. נדמה כי לא שוחחנו עם האיש מעולם, אף שהיה שייך עדיין לימים בהם הנשיא כיתת רגליו במגרשים, אם כי פחות במלחה, יש להודות.

בריאן רנדל – אחד הבינגואים הגדולים של הנשיאות. היה ועודנו.

ג'ייסון וויליאמס – שני רק לדייויד ת'רדקיל ברמת הקשיחות והחספוס והשריטות, שתקן וממתיק סוד כמוהו. טביעת עין נשיאותית לכל דבר ועניין.

גיא גודס – היום, מתחת לחליפה, למשקל העודף וללחץ ההיסטרי, קצת קשה לזהות את הלב הגדול של הימים ההם. ישיר, חביב, מסביר פנים, שחקן גדול ואמיץ שעבר שתי פציעות קשות בברך בזמן שעוד לא ממש ידעו איך לאכול פה את הרצועה הצולבת והקרע הארור.

גיל סלע – אוטומטי.

גל מקל – עשה את זה בגדול ובכל מובן, בעיקר עם שתי האליפויות כאן שלא במדי מכבי ת"א, ונגדה. אחר כך הצטרף לטרוויזו-שלנו, אחר כך עשה NBA. חבוב אמיתי. שום חרטה וואטסואבר, זה בטוח.

דונטה סמית' – הערכה מקצועית רבה. אין רגש. גם אין חרטה.

דייויד הנדרסון הוא אחד הקדומים. כמעט הערצה שקצת דהתה עם הזמן, אבל חרטה בטח שאין. אחד הסמלים של ימי התום עת שחור היה שיערו של הנשיא.

דייויד ת'רדקיל – גם היום עדיין מגיעים רגעים שבהם אני שואל את עצמי איך אין בתל אביב רחוב על שמו.

דנילו פינוק – בחירה קצת מוזרה, בדיעבד, אף שהיה חתול-חתול. מאוד נקודתית, אופנתית. לא מרגיש מחובר אליה או אליו ממרחק השנים.

דניס וויליאמס – עוד חתול אבל מוצדק יותר. שייכים לשתי תקופות שונות, כנראה שההבדל הוא בי נכון לאותו זמן ולא בהם.

דריק גרווין – מהמוצדקות ביותר שיש. אחת הבחירות הטובות אי פעם.

דריק שארפ – בהכנעה רבה. אכן כי כן, אין דברים כאלה.

וונדל אלכסיס – שבה את לבי. אין חרטה כלל ולו לרגע.

טריי סימונס – מרגיש קצת רחוק ונשכח, אבל היה חד מאוד בזמן בו נבחר אי שם לפני שמונה שנים או משהו. היו לו חלק מהתכונות שמרכיבות חביבים, להט למדי והיה בשל. אין חרטה.

לושיוס דייויס – התפעלות גדולה וגם התפעמות. מהגדולים, והכל בקלות.

מאיר טפירו – על אף הטריפל דאבלים והרגעים הגדולים בקריירה, בחירה שהושפעה מלחץ גדול שהטיל העם באותם זמנים. לא חביב סיפרה קלאסי, יש לומר, אבל גיבור קשוח – ולגבי הכינוי הזה ודאי שאין שמץ חרטה.

מייק גיבסון – נעלם לגמרי עם השנים, מה שמגביר את המסתורין סביבו. היכה ביריביו בשליפת לשון כשל זיקית. כבש את הנשיאות בסערה אי אז בימים. ארוך כמו שרוך, ולא טיפש כמו נעל.

מייקל קנדי – אחד הקדומים, אבל פתאום זה מרגיש הכי רחוק ולא קשור לכלום. לא מתחרט, אבל גם לא מרגיש שום דבר. רבאק, זה סיפור של 25 שנים הדבר הזה.

נוריס קולמן – בחירה טובה. בטח.

סטנלי ברנדי – חגגנו על שן הזהב שנים בטורים ובאייטמונים, והעם יישר קו ואימץ את הכינוי ביג-ביג-טיים. אליל לתפארה.

סם היינס – היה בו משהו אצילי, היה גם אחלה שחקן, אבל בקבוצה צדדית שלמיטב זכרוני לא עשתה שום דבר מיוחד. ואולי אני טועה. נראה כמו בחירה מיותרת נכון להיום, בדומה לשיר שלא מחזיק יותר עם הזמן.

עומאר סניד – בחירה בינונית. עשינו עליו סיבוב בעניין הרווח בין השיניים (כרמית גיא וכאלה) ובסוף נדלקנו בעצמנו על הדאחקה שהמצאנו. ופתאום גילינו איזה אחלה שחקן הוא.

קלי מקארתי – אההה, אין מה לדבר. אחד המוצדקים.

תומר שטיינהאור – לא היה ישראלי כמוהו במובנים רבים. אם היה קצת רציני, היה צריך להיות בעל טור בכדורסלע עד היום, ואחת לחודש להבריז ולבקש מאשתו, דגנית הבינלאומית, שתכתוב במקומו. אבל הוא לא רציני.

אלה החביבים. קפיצה קלה לאלילים מגלה גם את:

מלמיליאן – גדלתי עליו, אהדתי אותו, השתרש כל כך שלקחתי אותו לכדורסל נגד כל החוקים והכללים של כדורסלע.

נאומוסקי – אין מה לדבר.

פרדראג דנילוביץ' – כנ"ל.

אריאן קומאזץ – חיקוי לוהט.

בודירוגה – צריך לראות מקרוב כדי להבין.

חואן קרלוס נבארו – דווקא הוא קצת פחות, למען האמת. בכנות, אם היו לוחצים אותי לקיר הייתי מוותר על אף פלאיותו. לא יודע להסביר.

אנ-דנ-דינו ראדג'ה – גם הוא, אגב. אמנם בחרתי בו להגריל את חידות ו'נשאלת השאלה' והוא משרת אותנו לאורך שנים, אבל בזמן אמת הלב היה לגמרי עם טוני קוקוץ'. לגמרי. ועם ראדג'ה הרבה פחות.

טוני קוקוץ' – כאמור.

שנלך גם על בעלי כינויים כדי לסגור את הפינה, לבקשת רב"ס?

חלק כבר הופיעו עד כאן, והנה התייחסות לגבי כל האחרים.

REL – עבור אריאל מקדונלד, כמו גם RDT עבור ליאור ארדיטי. חביב, חמוד ומגניב למדי גם כיום, לפחות לטעמי.

ברוך לבורקו ראדוביץ' – שטותי.

סרינה לג'רמי פארגו – אולי לא תפס בענק, אבל תכל'ס – בחיי שיש זוויות מסוימות שהוא דומה לה. חי עם זה בשלום פלוס.

היידה גוני לגוני יזרעאלי – לגמרי מחווה לרן בורוכוב סוקולוב שבא עם הדבר הזה באיזשהו שלב, למרות שההיידה, באופן כללי, הוא סוג של אימוץ נשיאותי לאורך שנותיו של כדורסלע במספר חזיתות. למשל, כחלק מקריאת הקרב היידה, היידה, היידה רוז'ה-שלנו. או היידה ובהצלחה, אחרי פתרון החידות.

דגנית הבינלאומית לגברת שטיינהאור – לא יודע מה קורה איתה היום, אבל נכון לעשרים ומשהו שנה אחורה, נניח, לא היו לה מתחרות.

קינג דייויד לגבי דייויד הנדרסון – נו, קלוש למדי, אבל הוא היה בין המייסדים והראשונים בסיפרה בסלע, אז זה נחשב בסדר.

השריף לדייויד ת'רדקיל – תפס בענק, אבל אני רק השאלתי וחיזקתי וחידדתי, לא המצאתי. הוא בא עם זה עוד מהקולג'.

קדימה דימה עבור דימה שקולין – נהההה, אחד החלשים.

רו"ח. ד. שמיר – מתאים בול, עם או בלי משקפיים. לצנוניות האינטליגנטית שלו אין מתחרים, וכל רגע שהוא מאמן ולא מפרשן הוא בזבוז מוחלט (מבחינתי, כמובן).

ויקטור בסיפרה לויקטור אלכסנדר – חייב להודות שלא כל כך מבין את הכינוי הזה, ממרחק השנים. רק זוכר שהוא מבוסס על השיר "יהודה יהודה" שהיה להיט גדול בארץ של להקת השמחות, ושהמלים ויקטור ויקטור בסיפרה השתלבו נהדר עם המנגינה והטקסט. אלכסנדר היה מדובר מאוד אז בכל מקרה, והשיר היה תפור עליו. אחד הכינויים המוזרים.

טימי באוורס – המעלית. לא רע בכלל ומתאר את הניתור נטול המאמץ של באוורס, שהגיע לשחקים.

טל דן עם טנק דאנק. נשמע קצת מטופש אבל לא. להיפך, סביר, סביר מאוד.

לוליו עבור ליאור ליובין ודני לואיס. כל כך עתיק ונכון לזמן מסוים, לא החזיק מים. לו(איס) וליו(בין) הרכיבו את שם הקבוצה השבדית לוליו, שהיתה אורחת לרגע בשמי הסופרוליג או משהו. מזמן לא רלוונטי.

הקרנף ללושיוס דייויס. כן, הרבה לפני קרייג' סמית' הקרנף הנוכחי של נס ציונה. מאוד אוהב את הקדמת הזמן הזו, לדייויס היה זוג רגליים עבות וגם וואחד צוואר. הוא היה קרנף דחוס של שני מטר עם יד עדינה במיוחד.

ליאור אליהו – אליליהו. הומצא על ידי אודי כהנים נדמה לי. אימצתי. יש בו מידה של בעייתיות בכל פעם שאליהו חלש, אבל באופן כללי, כן. אליהו הוא אליל. לפחות בפוטנציאל או בשנים קודמות.

טפ-הירו עבור מאיר. כלומר, גיבור קשוח. או סתם מאירק'ה בעל הרושם. חי בשלום עם שני הכינויים האלה, ואוהב את שניהם. מאיר בעל הנס לא שלנו, וטוב שכך.

מאירק'ה למארק בריסקר. כנראה נכתב והומצא במקביל לברוך של בורקו ראדוביץ', ושיחק על הקטע הזה של מתאזרחים/ישראלים, יו נואו. שני הכינויים לא מוצלחים וסתמיים, יש להודות.

זהו, מתחיל להתעייף אז מעכשיו מקסימום משפט לכל מי שנשאר בלי יותר מדי הסברים:

הזיקית למייק גיבסון – אוהב.

המנוול למרקוס האטן – אוהב. יש סיפור, אבל כאמור לא נותרו אנרגיות.

סוס יאור או המלך פייסל למרכוס פייזר – טוב לי עם זה, חי איתם בשלום.

היונה לנדב הנפלד – קלאסי ולא שלנו, הודבק לו עוד בקונטיקט. הוספנו את ההנפלדית, שיהיה. לא משהו כששתי המלים האלה מופיעות יחד, אבל בסדר, נו.

סרג'נט לנוריס קולמן – הגיע איתו מהקולג'. אימצנו והשרשנו בין הנייטיבס כאן.

ניקולה לונצ'אר - נקניקולה. לא רע בכלל. לימים התאים גם לוויצ'יץ' הרך, ודאי בימיו החלשים שאחרי השיא.

פו הדוב לפול תומפסון – נהדר וממצה.

טרקטור לטאקר (פי ג'יי) – שום דבר מדהים, כי היו כבר טרקטורים למיניהם בכדורסל, אבל ישב טוב עם טאקר כשם ועם סגנון המשחק שלו.

פיל האליל לפיל ג'קסון. פשוט וקולע, אני חושב.

צ'ארלס מינלנד – הרוקח. לא זוכר מי הדביק, ואם הייתי אני או מישהו אחר. למד רוקחות, או עסק בזה מתישהו, ככה שלא מדובר בסיפור מופרך אלא סתם הצמדת נתון לשם.

פלז'ר לבלצ'ר (קוקי) – ניתן לא לפני התלבטות, אבל השיג את המטרה. האיש עינג על המגרש ועשה הכל.

קטשפר, כצמד, לעודד קטש ודורון שפר. תכל'ס, סתם משחק מלים פשוט אבל השניים הפכו לצמד כל כך דומיננטי, שהחיבור הפך לגדול ומתאים בול ובעיקר שמיש מאוד. הומצא על ידי אהרל'ה ויסברג.

הגנרל הסרבי לראדנקו דובראש. שום דבר מיוחד, על פניו, אבל תפס חזק. הופתעתי עד כמה. היה מאוד דומיננטי בימיו כאן ודיברו בו רבות, לטוב ולפחות טוב. הפועל ת"א היתה אז על הסוסון, לא נכחיש זאת.

רותם סחרחורת – לארליך. על שום מהירותו שסיחררה לא רק את השומרים עליו אלא גם את הצופים בו. כינוי חמוד, האין זאת?

ריצ'רד הנדריקס – ריצ'אאוט. נדמה לי שאפילו נתבקשה עזרת העם בבחירת כינוי לחבוב הזה. בסוף הלכנו על משהו שישב טוב עם צילום שהופיע בכדורסלע לעיתים קרובות, ובו הוא מושיט את זרועו ומגיש עזרה, כביכול. יתכן כי קצת מתוחכם ובעייתי מדי עבור העם הכושל והקלוש.

רנדי ווייט – הבולדוג. טוב, טוב, אוהב את זה. קראו את התיאור המלא בהזדמנות בעמוד הפרטי שלו, משעשע עד היום.

תיישון לשון ג'יימס, בעיקר על שום זקן התיש ומשחק מלים עם שמו הפרטי. עשינו בזה שימוש רב לאורך שנותיו כאן.

מפה לשם, קילו וחצי טקסט ושום שתיים בלילה. מה יהיה עם זה? פייייי קיבינימט.

 
 
יאיר רוזנבלום
 
 
רובין גיב
 
 
Powered By Art-Up