בורוכוב מאבחן, נאמר לו חן-חן
רב"ס חזר מן החום, מתברר. אולי ראה נחליאלי ונזכר בנשגב שבאתרים הדוגל בנוחות, נינוחות ונוחיות, עניינים שהסתיו אמור להביא איתו ממש בקרוב.
20/9/2015    
 

סוף אליפות אירופה, ואני טרם הפצעתי לספר לעם מה הוא ראה.

אז הנה, פצוע הפציעותי.

על נבחרת ישראל ומעלליה לא ארחיב יותר מדי. קודם כל כי גוני יזרעאלי לא שיחק, אבל גם כי כבר רבות סופר ותואר. אתם כבר יודעים, ניצחנו את אלה שברמה שלנו, חטפנו ממי שטובות מאיתנו.

קצת בקטנה אקטר כי בנבחרת בה גם ככה שלושה-ארבעה שחקנים מרביצים 30 דקות בכל משחק, אין סיבה כי ביתר הדקות יתחלקו חבר'ס בגילו ומעמדו של יניב גרין. עדיף לתת לעוד עוז בלייזר, רפי מנקו, עידן זלמנסון שכזה לשפשף פרקט אירופי.

עוז בלייזר

שלא נגיע שוב למצב בו הצעיר הכי מבטיח רואה דקות ראשונות משמעותית של נבחרת רק בגיל 22 (שון דאוסן, למי שפספס). כמו הביסקוויט בתה - ככל שתטביל את הנער יותר מוקדם, הוא יהיה יותר רך ברגע האמת. או משהו כזה, הבנתם כבר לבד.

ועכשיו תובנה כללית שהיכתה בה לגבי הכדורסלן הישראלי לדורותיו. אני לא בטוח שיש בה משהו מועיל למישהו, אבל כבר היכתה אותי, לא תשמעו רגע?

הכדורסלן הכחול לבן מתחלק לשני סוגים:

הרוב המכריע הינו בחור חביב, לא ממש גבוה, לא ממש אתלט, אבל מה - חזק. ככל שהוא יותר חזק, יותר טוב. רגליים חזקות זה ממש טוב.

הדבר תופס לגבי גארדים (טפירו, גודס, מוטי דניאל, הלפרין, בורשטיין, מקל, אוחיון, לימונד).

ולגבי "גבוהים". החל מכבוד היונה, השני מטר ואסימון שהרביץ תורה בכל אירופה ואף בקונטיקט הרחוקה, דרך קיר בטון, אלישי כדיר ושאר גיבורים.

הקבוצה השנייה - קבוצת המוטציה הגנטית. זאת גדלה פה פעם בדור בערך. חברים בקבוצה זאת קומץ מקומץ ביותר: דורון ג'מצ'י, הידית והאתלטיות הפסיכית, עודד קטש השחיף המרקד, ליאור אליליהו ותפוזי הגויאבה שלו. מיקי ברקוביץ' והוואבוס שלו. קצת זלוטיקמן, נשיקה מדורון שפר הצדיק.

זהו בערך.

מדי פעם ישנה גם חריגה קבוצתית משונה, כמו חבורת ה-2.08 מ' ומעלה שנולדה כאן בסוף שנות השבעים. לא קורה הרבה.

עכשיו ככה, טוענים כי בן גוריון אמר: "אנחנו לא מאמינים בנסים, אנחנו בונים עליהם". אז זה היחס כלפי הקבוצה השנייה. הם באים כשהם באים, חברים מורמים מעם בכישרונם ובגופם, עושים טובה שנשארים קצת כאן איתנו, וזהו. כן כן, לא לא.

כל השאר- וואלה, אלה משלנו. על אלה צריך לעבוד.

כל הנ"ל, וכאמור אני מדבר על 99% משחקני ישראל, הם בבסיסם מה שמכונה "נגרים".

נפרט - לא נוטף להם מהאוזניים כשרון פטרוביצ'י. לרוב הם טובים בדבר אחד (נניח, הגנה) או בסדר גמור בכמה וכמה תחומים, אבל לא עילוי בשום דבר.

שלא תבינו לא נכון. "נגרים " כאלה יכולים להגיע רחוק, מאוד רחוק. נדב, העאלק מוגבל בהתקפה, הוא אליל כל הזמנים. טל בורשטיין היה אחד השחקנים הכי חשובים באחת הקבוצות הגדולות בתולדות אירופה.

אפילו עומרי כספי שייך לטעמי לקבוצה הזאת. עומרי לא אתלט גדול (במונחים של שחקן NBA או אפילו ליטאי/סרבי). אין לו איזו מוטת כנף מטורפת, או שליטה בכדור של הארלם גלובטרוטרס. הוא פשוט בחור שממש רוצה להיות טוב במה שהוא עושה.

או, הנה זה. זה ההסבר שחיפשתי. המכנה המשותף לכדורסלן הישראלי הנפוץ והחביב עלינו הוא הרצון. עסקינן בבחורים שממש רוצים. ולפחות בנישה הזאת אפשר לא להיות פסימי מדי (ניסוח עדין ל"אל תתאבדו"). גם הדור הבא רוצה. תמיר בלאט נניח, אדם אריאל, נאור שרון.

עושה רושם שהם רוצים. אמן.

לפני סיום, משהו ממש חשוב. אבל ממש.

צפיתי באי אלו משחקים באליפות הזאת, ושמעתי אי אלו שדרים ופרשנים. נדלג על מסדר הבושה שמגיע לחלק מהם, נלך לצד האופטימי:

דן שמיר, המכונה כאן רו"ח, פרשן פשוט מעולה. אבל ממש. ביי פאר הכי טוב מכל מי שטעם מיקרופון באליפות הזאת, ולדעתי אולי הטוב ששמעתי מאז פרישתו של ח"כ שלח.

הבחור רהוט, סופר אינטליגנטי, יודע ומכיר את החומר חזק ולעומק, לא זחוח כמו אי אלו מאנשי הערוץ. מכבד את השחקנים והצופים ומעניין גם להדיוט הכדורסל שלא מבדיל בין ברוך פאו לארור רודי, וגם לעכברי הסטט' המתקדמות שיודע מתי בדיוק טוני פארקר שורך את נעל שמאל.

בקיצר - תותח.

והיות וערוץ הספורט חייב לנו קצת נעים באוזן, עשו טובה - תנו לבחור ג'וב. ג'וב בכיר. איגוד הכדורסל צריך לתמוך בעניין, למרות תפקידו של שמיר כמאמן העתודה (מאמן טוב, כך מספרים) טוב לכדורסל הישראלי ששידורי טלוויזיה יהיו נעימים ומעניינים.

האמריקאים מזמן הבינו את העניין, בכל ענפי הספורט: כשהמוצר הטלוויזיוני מוצלח, הוא מביא צופים, כסף, זכויות שידור, ושוב כסף. אז קדימה, דנשה לכס הפרשן הממלכתי, ויפה שעה אחת קודם.

ואם מר שמיר קורא כרגע, היות והוא בין נתיני כדורסלע הנאמנים, נבקש כי יסמיק בשקט ובלבו פנימה ימלמל: "כפיים לבורא עולם!".

מומלץ גם להרחיב דעת כאן בחלק התחתון העוסק ברו"ח, ונכתב לפני למעלה משלוש שנים וחצי.

 
 
פרדראג סטויאקוביץ'
 
 
סאוליוס שטומברגאס
 
 
Powered By Art-Up