הפרישה של יהונתן שולדברנד מסמלת למעשה, נכון לעכשיו, את תום עידן הכינויים. ככל שאני עוקב אין עוד שחקנים ישראלים מדרג פיגורות וגם מתחת לזה שמזוהים עם כינוי, כפי שהיו שולדברנד והויקינג שהדביקו לו אוהדי הפועל תל אביב במהלך עונת 2011/12.

על כך נדבר היום, תלמידים.

תולדות הכינויים בשדה המשחק הישראלי בעת החדשה שכבר מזמן הפכה לישנה מתחילים, כנראה, עם אההה, עם אהההה, איתי, בעצם.

לא?

לא יודע. אולי. כנראה.

הייתי בחור צעיר, פנוי, יצירתי, סקרן ומלא תשוקה למשחק ולכתיבה. הכינוי הראשון שהדבקתי לשחקן היה, אני חושב, "קינג דייויד" לזר של הפועל תל אביב בתחילת התשעים, דייויד הנדרסון. כינוי פשוט, מתבקש, ממש לא המצאה גדולה. הנדרסון מלך באוסישקין וחולמנותי האופיינית דמיינה אותו עם כתר על הראש, יען כבר היה דוד אחד עם כתר פעם. קל ומתבקש, כאמור.

אחריו, כנראה, הלבשתי את "הזיקית" למייק גיבסון על סמך מראהו הכללי ונטייתו להוציא את לשונו לגיחות קצרצרות כלטאה של ממש. היום אני פתאום מבין, שהכינוי שאליו התכוונתי היה בכלל "הלטאה" ולא הזיקית, ברם מה שהיה – היה.

המעיין הרגוע הפך לנהר שוצף. ייבאתי לארץ את הכינויים "הסרג'נט" לנוריס קולמן, "השריף" לדייויד ת'רדקיל, "הגנרל הסרבי" לראדנקו דובראש ואת "הרוקח" לצ'ארלס מינלנד מימיהם במכללות וזה תפס חזק. נעזרתי אז באופן אינטנסיבי בספרות מקצועית מארצות הברית טרום ימי האינטרנט.

רכשתי בלי לשלם על זכויות יוצרים את הכינוי "הפנתר הורוד" לבאק ג'ונסון (כי שמעתי שככה קראו לו האוהדים בטופאש בורסה לפני שהגיע להפועל תל אביב על שום דמותו בפרופיל, המזכירה את הדמות המצוירת). הדבקתי לרנדי ווייט את "הבולדוג" (קל, הוא שיחק בלואיזיאנה טק בולדוגס), הבלחתי עם "רישאר-שלנו" שהיה מעין הנצחה לעיוות בשמו הפרטי של עוד שחקן מטופאש בורסה, רשארד גריפית', מפי שמעון מזרחי.

לטימי באוורס קראתי "המעלית" על שום ניתור האימים שלו, לויקטור אלכסנדר שידכתי את "ויקטור-ויקטור בסיפרה" בהשראת יהודה יהודה של להקת "השמחות" שרץ חזק מאוד באותה תקופה. שיחקתי אותה, לתחושתי לפחות, בכינוי נהדר שלא כל כך החזיק: פו הדוב לפול תומפסון האגדי והדובי משהו.

והיו גם משחקי מלים: לאריאל מקדונלד חיברתי את האותיות REL, כי נמאס לכתוב כל הזמן אריאל, ואותו דבר לליאור ארדיטי עם RDT. הדהמתי את העם ואת עצמי עם "נקניקולה" לחבר ניקולה לונצ'אר ששיחק תקופה קצרה במכבי ת"א והיה רך מדי. היה גם דימה שקולין, מהרוסים הבודדים ששיחקו בארץ, שחבריו למכבי ראשל"צ קראו לו היידה דימה, היידה דימה, אז החלטתי שבעברית זה ייראה לא פחות טוב והתחלנו לקרוא לו "קדימה-דימה" בנשיאות. עוד במסגרת עברות השמות נכללים גם ברוך (בורקו) ראדוביץ' ומאירק'ה (מארק) בריסקר. מאירק'ה אחר, טפירו, עשה דווקא את הדרך ההפוכה מעברית לאינגליזית מצויה וקיבל בלעדית את טפ-הירו, הגיבור הקשוח רב הרושם.

דני לואיס וליאור ליובין שיתפו פעולה בקו האחורי של מכבי רמת גן, ויום אחד הם פשוט נהיו לוליו – על שם אותה קבוצה שבדית – כמו שעודד קטש ודורון שפר הפכו יום אחד בהיר לקטשפר וליאור אליהו התקדם לדרגת אליליהו בתקופת כדורסלע. לוליו, אגב, בהשראת משה שמאי. קטשפר בהובלת אהרל'ה ויסברג ואליליהו בחסות אודי כהנים. רן בורוכוב-סוקולוב לקח את היידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה שנהגתי לזעוק לעבר רוג'ר פדרר לאורך אייטמונים לרוב, ותפר אותו למידותיו של גוני יזרעאלי המקומי: "היידה גוני שלנו" (נזעק בינות לגלים).

כלומר, העם נדלק. העם אהב זאת. וכך גם מקורבים לנשיאות ובעלי תפקידים בה.

והיו עוד כינויים.

את דגנית שטיינהאור – אשת חיל שתומר מצא – לא הותרתי מאחור והיא עד עצם היום הזה "דגנית הבינלאומית", כיאה וכראוי לה, יושבת בחן והוד בין שאר כינויי הכדורסלנים כאילו כלום. לושיוס דייויס הצטרף לחוות כינויי החיות עם "הקרנף" שיצרנו כאן, רותם ארליך קיבל את "סחרחורת" בעקבות מהירותו המסחררת ועל שום שיום אחד שידך את ענת הבלתי נשכחת לנשיא הצעיר אשר ראשו הסתחרר במהירות.

אחד השיאים המרשימים היה פשוט תולדה של אבחנה דקה. שן הזהב בפיו של סטנלי ברנדי האליל תמיד עניינה אותי, ויום אחד כתבתי סטנלי "שן זהב" ברנדי והתאהבתי בכינוי לצד ההערכה הרבה ליכולת הריבאונד של הבחור. מפה לשם, וגם משם לפה, הרוטינה סחפה את העם לאורך שנים לגבי השן של סטנלי ואפילו דאגנו לצילום בלעדי ב'מעריב' של השן המוזהבת עליה חרוט סימן דולר.

ואחרי כל אלה ואחרים הגיעו גם כינויים רבים בעידן האינטרנט וכדורסלע-האתר. דן שמיר הפך להיות רו"ח ד. שמיר בזכות חזותו המתאימה ליושב משרדים וסגנון דיבורו האינטליגנטי-יבשושי. שון ג'יימס קיבל את תיישון על שום שמו הפרטי בשילוב עם חוד זקנו הצרפתי. ג'רמי פארגו זכה ל"סרינה" על שם הטניסאית, יען שניהם בעלי קול צייצני ומפתיע ביחס לעוצמת וגודל שריריהם. מראה חיצוני הוביל לכינוי "ביג תחת" עבור מריו אוסטין מהפועל ירושלים אי-אז בימים, אף כי נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, כי מעולם לא הכנסתי אותו לרשימת הכינויים הרשמיים בשל עליבות הכינוי ואי הנוחות שהוא מדיף. חיצוניות היתה גם בבסיס הכינוי של טל דן מנס ציונה, שבשילוב עם דאנקים ועוצמה פיזית הפך ל"טנק-דאנק".

עוד כינויים בימי כדורסלע: "המנוול" למרקוס האטן, "המלך פייסל" ו"סוס יאור" למרכוס פייזר שבעקבותיו הוקם לינק שלם לסוסוני יאור המאיישים ביצה דמיונית, "טרקטור" לפי. ג'יי. טאקר שזכה באליפות בחולון ועליו כתבתי (רגע, קופי-פייסט): "דומה כי מאז מרקוס-פייזר-סוס-יאור לא נרשם דמיון חיצוני כל כך בין שחקן לכינויו, כמו במקרה של טאקר והטרקטור האנושי שהוא".

סגאדו בלצ'ר, הלוא הוא קוקי, הפך בחסותנו לקוקי פלז'ר על שום העונג הרב שהסב לנו כצופים בשעתו במדי בני השרון. ריצרד הנדריקס שנגע בכל דבר והיה בכל מקום בתקופתו במכבי ת"א התכבד בכינוי "ריצ'אאוט" על שום עזרתו ההגנתית לסובבים, משל היה נדב "היונה" הנפלד – כינוי שהומצא לנדב בימיו בקונטיקט.

אין לי ספק וספק אין לי, שהיו כינויים נוספים במסגרת הכתיבה שלי שנשמטו עם השנים. אחד מהם שמנצנץ כרגע ולפתע בזיכרון הוא "ראפיק-שאפיק-תאופיק" לגבי אפיק ניסים. מי יודע מה קרה לו, לכינוי, באילו נסיבות בדיוק הוא נולד ומדוע לא הכנסתי אותו לרשימת הכינויים הרשמית המופיעה כאן.

עכשיו אני גם חושב, שאם ישנם בכדורסלע-האתר כינויים שלא כולם פרי מוחי ומאמציי, מדוע שלא ייכנס גם הויקינג אחר כבוד? ראוי גם ראוי. ואם נחיה גם נראה מתי אעשה את זה בפועל ולא רק במלים.