סימונה פיאניג'אני - הפסנתרן
אחרי 11 שנים כעוזר מאמן בסיינה ומאמן פעיל במחלקת הנוער שלה, סימונה פיאניג'אני קיבל לידיו את משרת המאמן הראשי ב-2006. במשך שנים הוא הריץ את הקבוצה הזו להיות הבולטת והטובה באיטליה, רכש לבבות רבים בכדורסל האירופי וקנה לו אוהדים גם בנשיאות הסיפרה ובדירקטוריון כדורסלע-האתר. זכה באליפויות לרוב, בגביעים לרוב גם כן, ורשם שתי הופעות בפיינל פור של היורוליג. היו אלה ימים נפלאים בהם עברו בסיינה שועי עולם דוגמת דייויד ונטרפול, בוטסי ת'ורנטון, שון סטונרוק, בו מקאלב, רוברטו קיאצ'יג, קשישטוף לברינוביץ', דייויד אנדרסן, רומיין סאטו, דניס מרקונאטו, בנג'מין אזה, רימאס קאוקינאס, ניקוס זיסיס ועוד כהנה וכשמה אלילים וחצאי אלילים בני תמותה.
לימים עד כאן הגיע, והפך להיות מאמנה של הפועל ירושלים. כאן כבר נתקלנו בתפרים גסים מפעם לפעם, שעה שהאומן המושלם הפך לפתע טרוד וקמטים נרחשו על פניו כאשר ניסה לפתור בעיות ולפצח חידות שנוצרו בסגל הפועל ירושלים והתוצאות שהשיג. חוזה לשתי עונות, ככל הזכור, הפך לחוזה לעונה אחת יען בתום העונה הראשונה המשיך הלאה – יא אללה – לפנרבחצ'ה-אולקר. אחר כך התפוגג בערבות סין הענקית באיזו תפקיד ייעוץ כזה או אחר לברווזי בייג'ין.
לא לפני שחקרנו ודרשנו רבות בהגייה הנכונה והמדוקדקת של שמו, הוחלט לכנות את האיש: הפסנתרן. פיאנו, יענו. סוג של. עת ניהל את מונטפסקי סיינה נדמה היה כי רקדו אצבעותיו הפסנתר במיומנות כה רבה, שמבט בו ועליו, לבוש בחליפה, תמיר ומישיר מבט, נתן תחושה כי מדובר בפסנתרן אמן רב חסד והוד, המכבד אותנו בנוכחותו ומפגין כשרונו ברבים.
אין לי ספק וספק אין לי, כי בעולם מקביל יכול היה סימונה פיאניג'אני לצאת לתור עולמי ולחרוך את הבמות על הפסנתר משל היה אלטון ג'ון או בילי ג'ואל.
ז'לקו אוברדוביץ' - זלימיר-הגביר
האיש נחשב לאחד מגדולי מאמני אירופה, כידוע, אם לא הגדול שבהם. אם הבטת בו בשיאו המסר היה חד וברור: הוא אמנם שחקן כדורסל לשעבר אשר לובש את חליפת המאמן, אבל למעשה הוא בכלל מנהל תיאטרון בכיר, אשר קבע את במותיו בהיכלי הכדורסל.
הנוהג שלו להסתובב במהלך משחקים, ולהסביר לשחקני הספסל מה בדיוק קרה על המגרש לפני רגע שהרתיח אותו כל כך, הפך להיות אחד מסימני ההיכר שלו. גם הסיג ושיח שניהל באופן קבוע עם השופטים היה תמיד חלק בלתי נפרד ממנו. אוברדוביץ' הפך לבר סמכא מן המעלה הראשונה, אחד שאומר אשר על לבו ובשפה שמתחשק לו באותו רגע, וזוכה להערכה. בה בעת העביר מסר כללי שרצוי לא להתעסק איתו. לעיתים הגן על שחקניו בכל לבו, אבל ברגע שזיהה חוסר הערכה ומאמץ לוקה בחסר, לא היסס לשטוף אותם קבל עם ועדה ולירות בהם חיצים.
שמו הפרטי הוא ז'למיר, וכינויו המתבקש ז'לקו, ברם-אולם במשך שנים קראנו לו זלימיר (יען מאז ומעולם הגיית השמות היוגוסלביים למיניהם אינה נחשבת תחביב מהנה מבחינת יושבי המזה"ת). ומאחר שזלימיר קראנו לו, לא איחר גם להביא הגביר. ומכאן כינויו המאפיין את דמותו: זלימיר-הגביר.
אקסל הארוול - החייזר
אני לא זוכר מתי היתה הפעם הראשונה שראיתי את הפורוורד הבלגי, ולצורך העניין זה לא כל כך חשוב. חשובה יותר וזכורה עוד יותר היא תגובתי כשראיתי אותו, והיא היתה בערך: מה זה הדבר הזה?
ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, אשר עזבה אותנו לצמיתות באפריל 2003: האורך, התנועות, הכישרון, הגובה (2.05), הקליעה, המסירה – הכל היה מרשים ומיוחד כל כך. ושיינית, משהו במבע, במבט, בפנים, בעיניים ובצורת ראשו, הזכיר לי מעין ET כזה או אחר, או בקיצור: חייזר. לימים נתקלתי בשחקנים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, והארוול לא נסק לשמיים כפי שחשבתי, אף אם הרביץ קריירה לא רעה בכלל, היה לבלגי הראשון שנבחר בדראפט ה-NBA, וגם זכה בגביע יול"ב עם ריאל מדריד. מה שבטוח הוא, שבחייזר מסוגו טרם נתקלתי מאז ועד היום.
פרנק האסל – הטנק
בתחילת דרכו בקולג' החבוב הזה רצה שיקראו לו Flight, ברם מספרים המספרים וטוענים הטוענים שגבה בשני אינצ'ים בתקופתו שם, העלה משקל וחיזק שרירים, ולפתע הוא היה הרבה יותר טנק מאשר מטוס – דורסני ופיזי, ולא בהכרח קל וממריא. בשלב כלשהו בחר לקעקע על גופו טנק, והפך רשמית ל-Frank the tank. אחר כך, כשהגיע להפועל חולון, היה אחד האוהדים עלינו באייטמונים השבועיים של 'חביב נולד' והרביץ דאבל-דאבלים לרוב תוך שהוא עושה בליגה כבתוך שלו, אם להשתמש במשפט שספק אם עדיין כותבים. אחר כך הסתובב בעולם – איטליה, טורקיה ובעיקר צרפת ככל הזכור. יום אחד במרחק מספר שנים מתקופתו בחולון נחת הטנק לפתע באליצור יבנה מהלאומית. האסל הרביץ ממוצעים מרשימים בלאומית (סדר גודל של 20 נקודות ו-12 ריבאונדים), אבל בהגנה השקיע פחות והקבוצה שנחשבה למועמדת לאליפות, חטפה שוב ושוב 90 ו-100 נקודות למשחק, וצללה עד לירידה לליגה הארצית. פציעתו של האסל והיעדרותו למשך מספר רב של מחזורים, ודאי שלא סייעה ליבנה באותה עונה.
יהונתן שולדבראנד – הויקינג
אחד הפספוסים הגדולים של נשיאות סיפרה בסלע, בלי ספק. כינוי מוצלח כל כך, מתאים כל כך, לדמות ויקינגית קלאסית, אותה טיפח ושימר שולדבראנד לאורך השנים. והיו שם לא מעט שנים על המגרשים, כן?
בכל אותו הזמן יכולנו להיות אנחנו אלה שגאים בכינוי, אבל מה לעשות – לא הסיפרה היא שהמציאה אותו, אלא מישהו מאוהדי הפועל תל אביב בשעה שהויקינג שיחק עבור המועדון. אגב, המישהו הזה מעולם לא זכה לכבוד ויקר באופן רשמי. אם יגיע שמו או שמה לידיעתנו, בצירוף הוכחות כמקובל, נדע לכבד כאן לנצח נצחים (או עד שיסתיים הכסף ולא יהיה מאיפה לשלם דמי אחסון עבור השרת של כדורסלע-האתר).
גובהו, גופו החסון, זקנו העצום והעבות, הצבע הצהוב-ויקינגי הזה מכל עבר – האיש היה כדורסלן ויקינג בלי ספק. ב-2021 הוא פרש תוך כדי עונה יען גופו היקשה עליו להמשיך, ולפיכך נרצה להצדיע ולהנציח כינוי מוצלח כזה, אף אם ידנו מעולם לא היתה במעל.
אטורה מסינה - התורה מסיני
כמו במקרה של יהונתן שולדבראנד, גם כאן, למרות שלך דע ומי זוכר, נדמה שלא יזמנו ולא היינו מעורבים. אולי קצת דחפנו את הכינוי והשתמשנו בו, אבל ספק אם המצאנו אותו. הכינוי של המאמן האיטלקי המהולל נגזר בפשטות משמו: התורה מסיני. יען היה בקי בתורת הכדורסל, הפליא לעשות, איים על יריביו לא פעם בשח וגם במט, הפך את בולוניה לאימפריה, הרביץ תורתו ברבים כמאמן צסק"א מוסקבה וריאל מדריד, ועם השנים אף הגיע לשכון עם גדולי התורה האמריקאית ב-NBA כיועץ ללוס אנג'לס לייקרס וכעוזר מאמן בסן אנטוניו. לא ברור מי הגה את התורה מסיני – אולי אני, אולי לא, כנראה שלא – והאם זה היה אלי סהר אשר שילב דת עם כדורסל? אולי, אולי. לא זכור. כך או אחרת, אחרת או כך, גם למאמן המצליח במיוחד מגיע איזכור קבוע ומכובד בכדורסלע-האתר, וסוף-סוף זה קורה.
