הולכים עם מה שיש. בניגוד למגמה השלטת ב-NBA ובטופ של הכדורסל האירופי, בכדורסל הנבחרות המאמנים עדיין נאלצים למשוך את השמיכה מקצה לקצה. רוצה לומר: אי אפשר להביא שמונה זרים שיכסו חמש עמדות, כן? גג מתאזרח אחד. לארגנטינה יש את קמפאצו, וילדוזה ולפרוביטולה הזריזים – אז ישחקו שלושתם יחד, למה לא. לסרבים הרי אדם כמריאנוביץ', ראדוליצ'ה, מילוטינוב ובירצ'ביץ' – היידה, נשים לידם את יוקיץ' בעמדה 4 ולעיתים גם בייליצה כסמול פורוורד ושכחו מהסמול בול. ולאנצ'יונאס וסאבוניס יחד בצבע? שהיריבים ימצאו פתרונות מיס מאץ', אנחנו כבר נסתדר. בגביע העולם 2019 הטקטיקה מתאימה את עצמה לסגל ולא להיפך – וזה נאה ויפה.

ישחקו הקשישים לפנינו. לא נכחיש, חלק מהשחקנים שמופיעים באליפות הם אלמוניים עבור כולנו כמעט. ברם אולם, פחות ממה שחשבנו: אלכס גארסיה תיכף בן 40 ועושה בית ספר ל"גריק פריק", אדוארדו מינגאס כבר מעבר ל-40 וקשה לדמיין שהיה כדורסל באנגולה לפניו, אנדרסון ורז'או וליאנדרו ברבוסה מחזירים את המחוגים לאחור, לואיס סקולה מככב כאילו יש לו עוד כמה שנים טובות לשחק וגם אם אייק דיוגו נראה כמי שגמר את הסוס, עדיין נחמד לראות שהוא מגיע לנבחרת. חומר למחשבה עבור אלו שממהרים להגן על שחקנים בני 30 שמחליטים לפרוש מהנבחרת.

אינגלס, פליז. אם לפני כמה שנים היינו נתקלים בהשוואה בין ג'ו אינגלס לטוני קוקוץ', היינו מתקוממים. נכון, שניהם שמאליים, פחות או יותר באותה עמדה, עם אותו מספר בנבחרת וגם חלק מהתנועות דומות לעיתים. השבוע השווה ביניהם כתב של פיב"א – ועוד קרואטי – ולא נפלנו מהכיסא. אז לא, אינגלס הוא לא קוקוץ' וכנראה יעבור אותו רק בדולרים שירוויח, אבל אי אפשר להישאר אדישים להתקדמות של החבוב הזה, מפרוספקט בגראנדה לשחקן ספסל בברצלונה ומכבי ת"א לכוכב .NBA יש משהו כובש באישיות שלו שגורם לך – ולפי הדיווחים גם לכל סביבתו – לרצות להיות חבר שלו לקבוצה.

היבשות החלשות. האכזבה הכי גדולה משלב הבתים היא מהנבחרות של אסיה ואפריקה. ניגריה סומנה כסוס השחור והגיעה עם סגל מעניין מאוד, אבל שיחקה כדורסל מפוזר, לא ממושמע ומעצבן. כזה שגרם לשחקן שאמור להיות כוכב באליפות כזו, אפה יודו, להפוך לבלתי מורגש.

טוניסיה ממש בעטה בדלי מול פורטו ריקו, למרות שסלאח מג'רי גורם לתהות איך אף אחד לא נתן לו חוזה. ומייקל רול גרם לתהות מדוע לא השאירו אותו במכבי ת"א, עד שני הפוזשנים האחרונים בהגנה בהם חטף שלשות על הראש מדויד הוארטס וגארי בראון-רמירז, שאנחנו מכירים כל כך טוב. אנגולה וסנגל זה כבר מזמן לא זה, איראן נפלה בקטנות ומירדן, הפיליפינים, קוריאה ויפן לא היו ציפיות גדולות. מסין לעומת זאת, דווקא כן. פיב"א סידרה לה – לכאורה – בית שחלש יותר מחלק מאלו שראינו במוקדמות והיא עדיין לא הצליחה לעלות. ועוד על שטויות כמו הכנסת כדור למגרש. ככה זה כנראה כשהליגה העשירה שלך היא חממה לאמריקאים שעושים מספרים, הן בטופס הסטטיסטיקה והן בחשבון הבנק.

כוכבים ופסים. דובר רבות על הכוכבים שפרשו או נאלצו לפרוש מהאליפות, אבל מה עם אלו שהגיעו? יאניס אנדטקומבו הגיע לזריקה אחת בלבד מהשדה ברבע האחרון הקריטי מול ברזיל שאולי יעלה ליוון ביוקר, ניקולה ווצ'ביץ' ודניס שרודר הודחו עוד לפני שלב הבתים השני עם מונטנגרו וגרמניה בהתאמה, וכמותם ג'די עוסמאן, פורקאן קורקמאז וארסאן איליאסובה, שלא יכלו לננו-שלנו. אפילו קמבה ווקר הודה ש"הכדורסל של פיב"א פיזי יותר", דברי כפירה עבור שחקן מהטופ של ה-NBA. היחידים שמזכירים לנו שהם כוכבים הם הסינים ביציע, שמקבלים אותם בתשואות מיוחדות. זה מן הסתם ישתנה ככל שהטורניר יתקדם והשחקנים האלו יעמיסו את הנבחרות על גבם, אבל בינתיים נחמד לראות שאפילו השופטים לא נותנים להם יחס מיוחד.

.Make America Great Again גם עם פופוביץ' וקר – שאי אפשר להגיד עליהם שהם מזלזלים או לא מכירים את הכדורסל הבינלאומי – ארה"ב מתקשה עד כה. האיזורית של אופוק סאריג'ה הוציאה את האמריקאים מהמשחק שלהם ורק מחווה טורקית לרואי שידלצקי מנעה הפסד מוקדם. למרות הסגל החסר ארה"ב עדיין הכי מוכשרת ועמוקה. בינתיים, זה בולט דווקא בהגנה, כשהאורך, האתלטיות והזריזות של שחקניה "מפתיעים" שוב ושוב שחקנים יריבים והופכים מה שביורוליג נניח היה סל קל לחסימה או חטיפה. נגד טורקיה הם כאמור קפאו בהתקפה מול פתרונות יחסים פשוטים, יהיה מעניין מאוד לראות אותם בהמשך.